אני רוצה לפתוח בדבריו של שלמה קרליבך ששואל כיצד רבים נטשו את היהדות בעקבות השואה אך רבים אחרים חזרו אליה ואף ביותר דבקות ועונה על כך
שמי שזכר מילדותו שבת משפחתית, עם האהבה וחיבוקים ורבי בחיידר שמחלק ממתקים אמר אך לעצמו "אחחח אחרי כל הרוע הזה אני רוצה כזו משפחה יהודית"

אך מי שזכר ילדות אחרת שבה הכו אותו ובשבת היו צעקות של "לא!" אמר לעצמו מה אני צריך יהדות כזאת אחרי כל מה שעברתי, אז תזכרו שהכל מתחייל בילדות.

לפי קרליבך אין קשר בין השואה לבין האמונה אלא הכל מתחיל בחינוך, כמו האדם הנתון בשבי שנים רבות מחזיק מעמד כי חונך וגדל על ערכי המדינה, ולמרות שסיבלו נמשך שנים רבות הוא
אינו תוהה מדוע המדינה אינה מפעילה את כל עוצמתה על מנת לשחררו, אלא יודע שיש שיקולים וסיבות נוספות לדרכים בה המדינה פועלת, וככל שהחינוך שקיבל חילחל עמוק לתוכו כך יוכל להחזיק ולחזק עצמו בשבי.

לכן נשאר לנו לחקור מה הביא לכך שנלקחנו בשבי בזמן השואה. אומנם מחשבות האל אינן מחשבותינו אך חכמים כבר קבעו שיש לחקור את האל כפי יכולתנו על פי הגלוי לנו בעולמנו.
ראשית נבהיר כי יש לצאת מהתבנית בה אנו חושבים "כיצד האל נתן" - ההויה אינה ישות שניתן לחשוב עליה במושגים של "רצה, נתן, לקח וכו", כמובן שניצטרך להשתמש במושגים אלו כי זו היא שפת בני האדם אך נשתדל להבין שאין הם תקפים לגבי ההויה אלא כמשל בלבד, ההויה הינה מערכת אינסופית, ובמערכת פועלים אינסוף גורמים המשפיעים באופן הדדי אחד על השני, מיכוון שקשה לנו מאוד עד בילתי אפשרי להבין ולמדוד דברים אין סופיים ניתן לנו רק להסתכל על התוצאה במציאות שלנו = ההיסטוריה.

על מנת להבין תהליכים יש למדוד אותם לאורך זמן, התוצאה הסופית של כל תהליך הגולה של עם ישראל הינו מדינת ישראל, אין אני טוען שהשואה קרתה על מנת שמדינת ישראל תקום, מחשבה כזו היא פשטנית.

שנאה, הרג המוני של עם ישראל ונסיונות השמדה אינם זרים לנו וקרו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, לכן, כמו תמיד השאלה העומדת בפנינו איננה כיצד "נתן האל" אלה כיצד אנחנו הגענו למצב כזה, כיצד אנחנו נפלנו בשבי.

אם נבחן את המאות שקדמו לשואה, נגלה שהתחילה פריחה מדעית ורעיונית בעולם שקראה לשיוויון ושיחרור מדיני ולאומני מן האימפריות ששיאן לגבי העם היהודי בהצהרת בלפור. ז"א כל הסימנים מראים על שינוי המתחולל באוויר, אדם מאמין צריך לצפות היטב כל יום בתהליכים הקורים סביבו כי הוא יודע (לא מאמין - יודע) שכל דבר הקורה סביבו הוא חלק מהמערכת האין סופית ואין הדברים קורים במקרה. אמונה פשוטה זו נקודת "דוד" נשכחה מעם ישראל לאורך הגלות בעיקבות איבוד "הנבואה" וההסתגרות בהלכה ובספרים דבר שגרם לכך שאפילו גדולי וגאוני הדור תחו עיניהם מלראות את השינוי המתחולל באויר, בעוד הציונים שכלל לא היו "חילונים" אך גם לא היו "דתיים" וגדלו על ברכי האמונה והציפיה לא"י, ראו את השינוי מיכוון שקרעו את המסכים שמנעו מהם לראות את ההויה בפעולה. את הציונים הניעו הרעיונות הגדולים של היהדות - עם ישראל היושב בארצו ומהווה מרכז תרבותי מדעי ורוחני לעולם, ואין הם היו מנותקים מהמסורת כי אם מנותקים מין האורתודוקסיה.

הטענה הראשונה "כיצד נתן האל" נשאלת רק על ידי מי שעדיין שבוי בתפיסות ישנות וחושב שהיהדות מתארת את ההויה כ"סבא ארוך זקן" ממש, דהיינו ישות היושבת למעלה ומחליטה, אותו אדם יכול לטעון טענה זו כלפי כל חולי רע בעולמנו ואין כאן מעניינו לדון בפולמוס זה. רק אומר כי ידוע לכל מי שקצת טרח לבדוק שהדבר (המחשבה כי היהדות תופסת את ההויה כישות) רחוק כמזרח ממערב והשתלשלות הסיבות והתוצאות היא מערכת מורכבת של מעשי ומחשבות בני האדם בגילגוליהם השונים, כמובן להאמין בדברים אילו אינו דבר פשוט.

לטענה השניה אומר שהיא בדיוק הפוכה עקב האמונה של הציונים בתקומת העם והליכתם אחרי חלומותיהם הגדולים הם ניצלו ורבים ניספו בגלל חוסר האמונה שההויה יתן את תקומת ישראל בידי "טמאים", למרות כל הסימנים ולכל המתעניין ניתן לקרוא על חזרתו בתשובה של הרב טייטל וקבלתו את הציונים בספרו "אם הבנים שמחה".

כמו יוסף שננטש ע"י אחיו עקב חלומותיו הגדולים כך קרה עם הציונים. אני קורא לכל הדתיים באשר הם לקבל את אחיהם יוסף וקורא לכל "החילונים" לקיים "את אחיי אנכי מבקש" כמו יוסף. ונזכה לאחדות במהרה בימינו.