חוצפטיזמוס

שלום רב מוסיקאים ומאזינים נכבדים  הקטע שמו חוצפטיזמוס, היה זה יום רגיל ולפתע רוח פקדה הווית נפשי ואופס טיקיטיקוץ ברבאקונץ כברבאבא קפצתי לספת לדון בשיחה מצלילי לעליון, לשאול אותו כמה דברי מתיקה לחיי בלב ת"א. לעניין, היצירה הנכתבת בבית משכני הינה כחלק מקטעי החיים לצד היש מאין... אומנות, משמע אמן, להאמין דברים ובפי דברי מחשבות הנפש אשר לכשבסוף יתורגמו לצלילים, נפשי צמאה לנגינה למרום, לשיחת תפילה מול קודש הקודשים להלן, לאותם אלו שחושבים שהבורא עזב אותנו, הוא כאן לעד, כי איפה שאין מוסיקה שם גם אין אלוקים. אז לצד האחד, העליון המהווה של ההוויה שמפריד ומרחיב את קיומנו ומצעידנו לתיקוןפגם נפשנו וכך תיקון מעלה במרומי אורות וניצוצות העליונים היש לומר מזל, תקווה, פריון של אימוני לילה ולילה ושנים של חלומות לאור הגאווה, לקבלת מחמאה מתוך חטא אבות וטומעה של חרדות הנטישה... סחרור של מחשבות ולכשבסוף הכל מתחבר ומנגינה ושלד מתגלה, שפצעו הגליד ורק אז האומן מצרומם בענוונותו ומגיש בזאת לצד אי רצונו ותשוקתו לצאת ולהתאונן ברבים ולנגן ברבים.

כמה קל להסתתר מאחורי מסך מרבד האלקטרוניקה, האינטרנט הינו מסך של האינדיוידואל שנפשו קצרה מלומר עד כאן, אז לעניות דעתי ואפסיותי לאור ד', אין זה חובה לצאת ולנגן ברבים ולהופיעה, מי החפץ לצאת הינו מבורך, הכיצד אני ינגן במדינה ולאזרחים שנפשם כאובה, ושמצב השעה מצריך אור גאולה תורה וקבלה מתוך הבנה, לא הצלחתי להרגיש תשוקה לצאת לרבים, לא גרם לי חשק כלל לעמוד בבמה ולהעניק אורה דרך צלילים ההוויה, אני חש מרומה, כחילוני שחזר בתשובה כואב לי לראות שתרבות הינה נחלת הגויים לצד תמיכה בנו היוצרים. חיינו לאור כל הבעיות הפוליטיות הסוציולוגיות ותרבות הפוסט-כלום, הינה מפחידה נפשי. קיבוץ הגלויות הקשה שאנו עוברים כיום ושלא נאמר שמוסיקאים יוצרים מקבלים תמיכה מהממשלה זה מצער ומרחיק את שם ההווי"ה מלהציגו דרך אומנים כישרונים רבים שנמקים במסדרונות נפשם וצועקים - למה אין בכם רצון לשמוע איכות ולא צרות העין שמתוך תאוות האוזן למשמע צלילי שחיתות ועילגות לצד תוכניות מוסיקה ו MTV שכל מה שמציג זה תרבות של דור השלשום שעתידו צער כאב ועצב לעתיד תשובה (והמבין יבין).

אקדמיה למוסיקה אינה לכולם, כי הכולם בגאווה לצד הסגירות האנוכית ופחד אימפוטנטיות נחלת בעלי השררה- המרצים ובעלי כוח במדרגות הממסד.

מה בדיוק היא היצירה...היא זו אשר מיצגת בסתר חוסר סיפוק מיני, היוצר הממוקד בפנים עצמו, לכשבסוף היצירה מוצגת לקהל, או שתשמרת במגירה לחשכת עתיד הדורות שאולי יראו או ישמעו ויראו ויראו, או קבלת איזה מתנה מאיזה איש שליבו ואמונתו לא שווים ויעניק לו היוצר מקום להציג דברו לצד אולי איזה מאמר לקידום חזון המקדם. למה לצאת ולעמוד מול אנשים שמחר בבוקר הם כבר שוכחים אומן לצד ניגוב חומוס לשולחן תחת פני האומן, אך אפשר לנגן מול קהל שיושב לאכול או עומד בידים משולבות תחת ההכרזה - מלחמתיות. בישראל מי שבא לראות הופעה הוא חושב שהוא המבקר האומן המיצר ונותן הדעה לכול הסובבים והוא הראשון שיאמר - הסאונד לא היה משהו, לא אהבתי את הקטע השני וכו'.

לא יודע האם אתם מבינים אותי, אך סוד היצירה הוא למרום, אז לקחתי הגיטרה וישר יריתי, זה קטע שבמכה אחת, בשוונג  של מזל אולי? של אמונה ? של מתנה ?, כן !.
קטע זה הינו למען כל אותם הגיטריסטים שחולמים להיות לקפוץ ולקפץ מול נשים יפות לצד אורות הבמה כבלרינות כלצים וליצנים של יום המחר שבתקווה התשובה, זה הפעם הראשונה שיצרתי קטע בשוט אחד שמחשבתי תמונה, שתבעי המכחול בתמונה הציגו חיוך רחב שאומר - שוא ביז זה לא בשבילי !

אז החלטתי לדבר למרום לבורא, למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ולרקוד בשבילו ולהעניק לו מתנה לנגן לו מתוך ריקוד פנימי, אמן !
מסכנה... האקדמיה למוסיקה חייבת להפתח לכול המוסיקאים ללא בגרות או פסיכומטרי ויפה שעתיים לצד השעה הקודמת קודם :).

בברכה, אומן לא מתוסכל.